מזונות אישה וקטינים

מזונות אישה

סעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959 קובע שאדם חב במזונות בן זוגו לפי הדין האישי החל עליו.

על פי הדין הדתי היהודי חובת המזונות לאישה נוצרת עם התגבשות הנישואין וממשיכה להתקיים כל עוד לא הותר קשר הנישואין. חובת הבעל לדאוג לספק לאשתו את כל מחסורה וכל צרכיה ובכלל זה ביגוד, מדור, אחזקת מדור ורפואה. שיעור המזונות לו זכאית אישה נשואה הינו לכל הפחות על פי הרמה לה הורגלה עובר לנישואין.

בנוסף ייתכנו מצבים בהם לא יפסקו מזונות ע"פי הדין הדתי, אך עדיין יפסקו "מזונות אזרחיים". מזונות אלה יפסקו לתקופה מוגבלת מכוח עקרונות הסכמיים וחוזיים ותכליתם שיקומית, קרי לאפשר לבן הזוג הביתי, אשר לא עבד או בעל יכולת השתכרות מוגבלת, לעמוד על רגליו.

בפסיקת מזונות מתחשבים בהכנסות האישה.

מזונות ילדים

בהתאם להוראות סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו…".

במחצית שנת 2017 שונתה המציאות המשפטית בכל הנוגע למזונות ילדים יהודים.

ממצב בו האחריות המוחלטת לספק צרכיהם הבסיסיים של הילדים נפלה על כתפי האב, עברנו לאחריות של שני ההורים לשאת בסיפוק צרכי הילדים. כיום בבוא הערכאה השיפוטית להכריע בנושא מזונות הקטינים עליה לקבוע מהם צרכי הקטינים, מה יחס הכנסות ההורים (לרבות בחינת ההכנסה בפועל, בחינת השאלה האם כל אחד מההורים ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו וכן בחינת היקף הרכוש העומד לכל אחד מהצדדים לרבות הכנסות מרכוש) ומה יחס זמני השהייה, קרי כמה זמן מצויים הילדים בבית כל אחד מההורים.

הערכאות השיפוטיות נדרשות ליישם עקרונות אלה תוך שנשמר שיקול הדעת של הערכאה השיפוטית לפסוק את שיעור המזונות שראה לו צודק ונכון בנסיבות המשפחה הניצבת בפניו.